דרישת השמורה המינימלית (MRR) היא כלי מדיניות מוניטרית המשמשת על ידי חלק מרשויות מוניטריות או בנקים מרכזיים לצורך השפעה ישירה על ההיצע הכספי, וכך גם לניהול נזילות במערכת הבנקאית. יחס ה-MRR קובע את אחוז ההתחייבויות הפיקדוניות שהמוסדות הפיננסיים הנמצאים תחת פיקוחו, דהיינו הבנקים המסחריים, נדרשים להחזיק במזומן מול הבנק המרכזי. ה-MRR היה חלק בלתי נפרד ממגוון כלי המדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי של סיישל מאז היווסדו ב-1981. המערכת התפתחה מתפקידה ההתאמותי ביחס למדיניות הפיסקלית הדומיננטית לכלי מדיניות מוניטרית חשוב. היחס השתנה מספר פעמים בטווח שבין 2.5% ועד 20%. כיום, הוא עומד על 13% והפיקדונות הכלולים בכך כוללים גם את פיקדונות המטבע הזר של התושבים.

מהו יחס רזרבה نقدית

יחס הרזרבה המזומנית (Cash Reserve Ratio) הוא מושג מרכזי בניהול מקרו-כלכלי המושפע רבות על ידי הבנקים המרכזיים ומוסדות פיננסיים ברחבי העולם. מהו יחס הרזרבה המזומנית, כיצד הוא משפיע על הכלכלה ומהם הכלים בהם משתמשות ממשלות ובנקים מרכזיים לבקרתו? יחס הרזרבה המזומנית, או בקיצור CRR, הוא חלק מהמכניזמים שבנקים מרכזיים משתמשים בהם כדי לשלוט בכמות הכסף הנמצאת במחזור. יחס זה מגדיר כמה מהפקדות הבנקים המסחריים חייבות לשמור לא נגישות – כלומר, לא להשאיל אותן או להשקיע אותן. הכסף שלא ניתן לנצל חייב להישמר כרזרבה בבנק המרכזי או בכספות מסוימות בבנקים המסחריים עצמם. כך, יחס הרזרבה המזומנית משפיע ישירות על יכולת ההלוואה של הבנקים. כאשר בנק מרכזי מעלה את יחס הרזרבה המזומנית, המשמעות היא שעל הבנקים המסחריים לשמור חלק גדול יותר מהפקדותיהם כרזרבה. צעד זה מפחית את כמות הכסף הזמינה להלוואות ולהשקעות, מה שמקטין את היצע הכסף בשוק. להפך, הורדת יחס הרזרבה המזומנית מגדילה את כמות הכסף הזמינה על ידי הפחתת הדרישה לשמור כספים כרזרבה, ובכך מגדילה את ההיצע הכספי בשוק. היכולת של הבנקים המרכזיים לשלוט ביחס הרזרבה המזומנית מאפשרת להם לנהל מדיניות מוניטרית בצורה יעילה. פעמים רבות משתמשים בכלי זה כאמצעי להתמודד עם אינפלציה גבוהה או עם צמיחה כלכלית חלשה. לדוגמה, אם כלכלה מזדהרת בסימני אינפלציה, הבנק המרכזי עלול להחליט על העלאת יחס הרזרבה המזומנית כדי לצמצם את כמות הכסף במחזור, ובכך לצנן את הביקוש. מצד שני, בתקופות של האטה כלכלית, כמו מיתון, הבנקים המרכזיים עשויים להוריד את יחס הרזרבה המזומנית כדי לעודד את הבנקים להעמיד יותר הלוואות ומשאבים לעסקים ולצרכנים, מה שעשוי להוביל להאצת הצמיחה כלכלית. עם זאת, החלת שינוי ביחס הרזרבה המזומנית אינה אמצעי מיידי, ויש לזכור כי לכלכלה יש לרוב זמן תגובה מסוים לשינויים אלו. לדוגמה, אם בנק מרכזי מעלה את יחס הרזרבה המזומנית, ייתכן שיעברו מספר חודשים עד שתחושת ההשפעה תורגש בשוק. אתרי כלכלה מקצועיים כמו eulerpool, המספקים מידע מקרו-כלכלי, ממלאים תפקיד חיוני בהבנה ובמעקב אחר שינויים כמו יחס הרזרבה המזומנית. היכולת לנתח ולחזות את השפעת השינויים הללו על השוק מספקת הן למנהלים פיננסיים והן למשקיעים כלי חשוב בקבלת החלטות מושכלות. בנוסף לכך, יחסי הרזרבה המזומנית משפיעים גם על האמון של הציבור בבנקים. בנקים שיש להם דרישות רזרבה גבוהות נראים בעיני הציבור כאמינים יותר כיוון שיש להם יותר משאבים להתמודד עם דרישות נסיגה פתאומיות. מנגד, רזרבה נמוכה עלולה להעלות חששות לגבי יציבות הבנק בטווח הארוך. כמו כן, רזרוות בנקאיות נחשבות כביטוח עבור המפקידים וביטחון עבור השוק כולו. מצבים כמו ריצות בנקאיות, בהם הציבור מתחיל למשוך בהמוניו את כספו מחשש ליציבות הבנק, מושפעים גם הם מיחס הרזרבה המזומנית ומתקנות אחרות המוחלות על הבנקים המסחריים. לא רק הבנק המרכזי אלא גם הרגולציה הפיננסית מוסיפה גיוון וכלים נוספים בנושאי בקרת נזילות. לדוגמה, בבנקאות המודרנית כלי כמו דרישות נזילות יומיות (Liquidity Coverage Ratio - LCR) נועדו לאמוד את יכולת הבנק להתמודד עם צרכים נזילות בטווח הקצר. לסיכום, יחס הרזרבה המזומנית הוא כלי קריטי בניהול הכלכלה המקרו-פיננסית. עדכונים ושינויים ביחס זה יכולים לא רק לעצב את האקלים הכלכלי אלא גם להשפיע על התנהגות המשקיעים והצרכנים. הבנה נרחבת של המושג, השפעותיו וכלים נוספים הקשורים בו חיונית לכל מי שמעורב בניהול פיננסי או בביצוע השקעות מושכלות. קיימות תובנות רבות על יחסי הרזרבה המזומנית בספרות הכלכלית ובכלים מקצועיים כמו אלו המוצעים ב-eulerpool אשר מנתחים מידע מקרו-כלכלי במקצועיות ובמדידה גבוהה.